"די כבר," מלמלה כריס לאמה מבעד לנישוקים והחיבוקים האחרונים שלה, למי יודע כמה זמן.
לקחו כמה דקות עד שגרמה לאמה, ליזי, לעזוב אותה.
היא עלתה לרכבת האקספרס להוגוורטס באיטיות וחשש, מעורבים עם גאווה עצומה. המזוודה האדומה שבידה הכילה את כל הציוד מלבד שרביט. השרביט לא היה מצויין ברשימה; למען האמת, היה מצויין במפורש לא לקנות אחד.
היא טיילה בין התאים, מחפשת מקום פנוי. בשום תא היא לא התקבלה בברכה, וכשהגיעה לסוף הקרון השלישי בו חיפשה, הבינה שגם לא תתקבל בשום תא של בני גילה. כשנעצרה בהבנה עצובה ליד התא האחרון החליטה שלא נותרה לה ברירה, אלא לשבת על תלמידים בוגרים. היא דפקה על דלת אותו התא האחרון שהייתה סגורה. הנערים שישבו בתא ודיברו בשקט, אבל בהתלהבות מסויימת, עד לאותו רגע השתתקו, בעוד היא פותחת את הדלת.
ארבעה תלמידים הביטו בה בהפתעה גדולה. הם היו מאוד מבוגרים למראה. כריס הניחה שהם בני שש עשרה ומעלה.
"אממ, סליחה על ההפרעה, פשוט תהיתי... אני יכולה לשבת אתכם בתא, בבקשה? פשוט, בני השנה שלי כבר מחולקים לקבוצות ואין לי מקום בשום מקום אחר," היא מלמלה במהירות ובבישנות.
הנערים הביטו אחד בשני.
החבורה הזו הייתה מורכבת משני בנים ושתי בנות;
לבן הבוגר ביותר למראה בחבורה, היה שיער שחור כשלה אם כי פרוע שכלל פוני שכיסה את כל המצח, משקפים עגולות שעיטרו עיניים ירוקות מתות אשר הביטו בחלון, עם הבעת פנים של נער אבוד.
לבן השני, שישב לידו, היה שיער ג'ינג'י ונמשים רבים, כמו גם אחת הבנות שישבה בדיוק מולו, ליד הנערה השנייה.
הבת הרביעית, הייתה בעלת שיער בקבוקי חום, ועיניים חומות נוצצות.
הנערה הג'ינג'ית חייכה בעייפות, בעודה מסתכלת על כל יושבי התא.
"כן, בטח," היא מלמלה. כריס חייכה ונכנסה לתא במהירות. היא התיישבה ליד הנערה הג'ינג'ית, והניחה את מזוודתה מלפניה.
"אז, את שנה ראשונה כאן, נכון?" פתחה הנערה בעלת השיער החום שיחה.
"אהא," הנהנה כריס.
"אני הרמיוני," המשיכה הנערה. "וזה הארי." היא הצביעה לכיוון הנער בעל השיער השחור.
"ואני ג'יני," המשיכה אותה הנערה הג'ינג'ית. "ואחי רון," היא נענעה את ראשה, לכיוון הנער הג'ינג'י.
"אני קריסטין, אבל כולם קוראים לי כריס."
הייתה שתיקה של זמן רב. אלכס הבחינה שהדבר היחידי שעשה הארי היה להביט בחלון בריקנות.
"לאיזה בית תרצי ללכת?" שבר רון את השתיקה.
"גריפינדור. כל המשפחה שלי באה משם." ענתה כריס. הארי קם לפתע ויצא מהתא בדרמתיות.
אלכס הביטה בדלת. רון נאנח.
"אני אלך..." הוא מלמל וקם, יוצא גם הוא מהתא.
"הילד הזה, הארי, הוא בסדר?" שאלה אלכס. שתי הנערות החליפו מבטים.
"אז, כל המשפחה שלך מגריפינדור?" שינתה ג'יני את הנושא.
"אהא. החל מגודריק גריפינדור עצמו." הנערות הביטו בה בתדהמה. היא חייכה. "מה?"
"את הנכדה שלו?"
"ברור שלא! הוא חי לפני איזה מיליון שנה. הוא סבא של סבא של סבא של סבא-"
"הבנו! אז את היורשת האחרונה שלו?"
"כן."
"וואו."
הדלת נפתחה והשניים חזרו, כשלהארי יש מבט חלול לחלוטין, אם כי היה לו פנים כועסות, שהשתלבו בדרך לא טבעית עם העיניים .
הרכבת הגיעה כעבור שלוש שעות, בהן הבנות דיברו על הא ועל דא, בעוד הבנים שתקו, והביטו בחלון.
כשירדו מהרכבת, כריס נפרדה מהחבורה והלכה לסירות שהניעו את עצמן, יחד עם כל הילדים בגילה, מובלים על ידי ענק שקרא לעצמו האגריד.
***
הם ישבו בכרכרות בשקט, עד שלהרמיוני נמאס.
"הארי," היא החלה. הוא הביט בה. "אתה חייב להפסיק עם זה. אם אתה פה, אז אתה פה, עד הסוף. תפסיק לחשוב על זה כל רגע! זה עושה לך רע!"
"אני פה רק לעכשיו."
"אז אתה עומד לצאת?"
"כן, אבל קודם אני צריך לדבר איתו בפעם האחרונה. אני אעשה את זה עוד היום."
"טוב."
"תגידו," שינתה ג'יני נושא. "זה לא נראה לכם סימן או משהו?"
"מה?" שאל אותה רון.
"שהיורשת של גריפינדור הייתה איתנו באותו זמן. זה נראה לכם מקרי?"
"מי זו היורשת?" שאל הארי בבלבול.
"כריס הזו."
"את רצינית?!" הוא שאל. היא הנהנה. הארי הביט ברון, חושב, כלל לא שם לב שהוא בוהה בחברו הטוב.
"את יודעת, שמתי לב לעוד משהו," המשיכה הרמיוני את השיחה. "היא לא זיהתה את הארי."
"כן, נכון. זה מוזר."
הארי הביט בהן למשמע המשפט. פרץ חיבה פתאומי פרץ בו לילדה החדשה שבה אפילו לא הביט.
"היא מהארץ?"
"כן,"
"מוזר,"
"ביותר," הסכימו ג'יני והרמיוני. רון שתק.
הם יצאו מהמרכבה שנעצרה והחלו ללכת לאולם הגדול, מתכוננים לסעודת הפתיחה הראשונה בלי דמבלדור.
מספיק טוב?