"אז," הארי בלע רוק. "אתה מתכנן לספר לי?"
הוא עמד בחדר המנהלת, שהשאירה אותו לבדו בעוד היא יצאה "לסידורים ליליים", כפי שקראה לזה.
הוא עמד , קפוא, מול דיוקן מנהלו לשעבר. דמבלדור הביט בנער בעצב.
"אני מחכה," המשיך הארי לאחר דקת דומייה. "תסביר את מה שכתבת במכתב."
תמונה של קלף חתוך מעט הופיעה במוחו.
הארי היקר,
איני יודע אם הנני בין החיים עדיין, אך כיוון שביקשתי שהמכתב יגיע אלייך עם מותי, אני משער שלא.
ברצוני שתדע, שיש מידע, שלא ראיתי לנכון לספר לך, אך הפעם לא כיוון שאינך בוגר מספיק, אלא כי זה הגיל בו היית צריך לגלות זאת, ברצונו של הגורל.
אני לא אספר זאת כאן, זה אינו המקום. הייתי מבקש, בכל זאת, שאם אכן אתה קורא את המכתב, ורק הגעת לגיל שבע עשרה, וההגנות של דודתך כבר אינן חלות עליך, תבוא אל דיוקני בתום הארוחה.
ונערי, אל נא תעסיק את עצמך במחשבות על ידיעתי את העתיד. איני יודע את העתיד, אני רק יודע שזה או המכתב, או אני באופן אישי, לכן, אל תעסיק את מוחך בזה.
תמיד איתך,
דמבלדור.
"איזה מידע שמרת ממני הפעם?" הוא שאל בקור.
"ובכן, הארי," החל הדיוקן. "אני מניח שאת שנתך השנייה פה אתה זוכר."
"איך אפשר לשכוח?" שאל הארי בזלזול.
"אני גם משער שאתה זוכר מה הוכחת לעצמך?"
"שאני גריפינדורי בדם," אמר הארי בחיוך עצוב. "שאני באמת שייך לבית הזה,"
"ובכן, הביטוי שלך, גריפינדורי בדם", בהחלט מתאים. הארי, אתה בן למשפחת קוסמים טהורה, אתה יודע."
"כן."
"אתה יודע גם, שכל משפחות הקוסמים הטהורות מתקשרות אחת לשנייה."
"אז מה?"
"האם אתה יודע, מאין החלה המשפחה הענקית הזו?"
"לא,"
"ובכן, מגריפינדור וסלית'רין."
"שזה אומר..."
"שאתה, כמו כל משפחת קוסמים עתיקה, משתייך אל שני הקוסמים המוכרים ביותר בעולמינו."
"ו...?"
"למרות זאת, רק לך נשאר דם אמיתי של גריפינדור עצמו, בעוד שאר האנשים הללו מתים, או שחלקם, כמו דראקו מאלפוי למשל, נושאים רק את דמו של סלית'רין, בעקבות נישואים רבים גם למוגלגים ובני תערובת."
"ר- רק לי?"
"ובכן, פה בדיוק העניין. לאחרונה גיליתי, כי אתה לא היחידי. ישנו עוד יורש אחד, או שמא עליי לומר, יורשת."
"כריס," מלמל הארי בשקט.
"אני מבין שכבר נפגשתם," אמר דמבלדור בקול נמוך.
"אפשר לקרוא לזה ככה,"
"הארי, מכל האנשים, היא היחידה שתבין אותך באמת. היא האדם שעליך לסמוך עליו בכל רגע. אתה תצטרך לספר לה הכל, אבל היא תקבל את זה בהבנה, כי זה הגורל שלה. היא אמורה לצאת איתך למסע, ולא משנה אם תנסה למנוע את זה או לא."
"הו לא! עצור הכל! אתה אומר לי פה משהו בין השורות, ואני רוצה לוודא שהבנתי. היא... היא אחותי?" שאל הארי בהפתעה מרוגזת.
"ובכן, זה תלוי בנקודת המבט. מבחינת גנים, ביולוגית, לא. היא אינה אחותך. אבל, לעומת זאת, מבחינת דם, כן. שניכם חולקים את אותו דם נדיר."
"מתי אני אמור לספר לה הכל?" שאל הארי בעייפות ובחוסר נימוס.
"ובכן, כשיגיע הרגע, אתה תדע. זה יכול להיות בעוד שנה, וזה יכול להיות אפילו מחר. הכל עניין יחסי."
"יש לך עוד משהו שקשור לגורל שלי ואתה מסתיר? כי נראה לי פשוט שאתה נורא נהנה לעשות את זה, או שזה סתם הרגל אצלך."
"הארי, אל תהיה טיפש."
"נעשה עסקה, אני אפסיק להיות טיפש כשתפסיק להסתיר ממני!"
"הארי,"
"אני הולך לישון," הארי קטע אותו בגסות. "אם תיזכר בעוד משהו חשוב, אני אחכה למכתב ששלחת לפני כמה שנים שיגיע שאני מוכן, או עוד איזו שטות מחורבנת."
ובמילים האלו, יצא הארי מהחדר אל חדרו השקט.
"אוי לא!" קראה הרמיוני בבוקר למחרת, לאחר קריאה מרפרפת ב"נביא היומי". הארי הביט בה בבלבול. הוא היה עייף. ביום הקודם בילה עד מאוחר בהסברים לרון, ג'יני והרמיוני על כריס.
היא הראתה לו את הכתבה הגדולה בעמוד הראשון.
אנו מצטערים להודיע כי מר ג'ורג' וגברת ליזי רוז, מאנגליה, נרצחו באכזריות על ידי אוכלי מוות בדרכם מתחנת הרכבת קינג קרוס, כפי הנראה להוביל את בתם אל שנתה הראשונה שם.
במשרד הקסמים נמסר "אנו מצטערים על האובדן, ואנו נעשה כל שביכולתינו לעזור לילדה הצעירה שהותירו מר וגברת רוז אחריהם."
לא נמסרה תגובת הילדה, קריסטין רוז, שנמצאת כרגע בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
"מסכנה," מלמלה ג'יני בשקט. הארי הגניב מבט לכיוונה של כריס.
"היא לא נראית עצובה. אני חושב שהיא לא יודעת," הוא מלמל.
"מי יספר לה, לדעתכם?" שאל רון.
"המורים." ענה הארי, שב להביט בחבריו.
"לא הייתי רוצה להיות במקומה," מלמל רון בעצב. הארי הגניב לעברה עוד מבט. היא באחריותו.
"לא, היא לא." אמרה הרמיוני בשקט. הארי הביט בה.
"מה?" הוא שאל.
"היא לא באחריותך," היא ענתה, קוראת את מחשבותיו. "היא אולי... ובכן, היא, אבל זה לא אומר שאתם באמת אחים, או שאתה זה שצריך לדאוג לה. אל תערב אותה בכל הבלגן הזה."
"את לא מבינה," הוא אמר בכעס מאופק. "זה הגורל שלי, שלנו. אני לא יכול לשנות את זה. זה כמו נבואה. לא משנה מה נחליט בקשר אליה, זה יגיע לכדי כך שהיא תצא איתי למסע, ומכאן שהיא תעזור לי להילחם בוולדמורט."
"אתה לא חושב שזה טיפשי לתת אמון במישהי שאנחנו עוד לא מכירים?!"
"אני סומך על דמבלדור, והוא סומך עליה."
"הוא גם סמך על סנייפ," היא ענתה בקור, ומבטה השתנה לפתע למופתע. הארי הביט בה בזעם. "הארי," היא אמרה. "אני כל כך מצטערת. אני לא-"
"את יודעת מה, הרמיוני?" הוא קטע אותה. "תקפצי לי."
היא הביטה בו בעצב, ופתחה את פיה כי להסביר את דבריה, אך הוא יצא עוד לפני שהוציאה הגה מהפה. הוא לא ראה את רון שמנענע את ראשו כאומר להרמיוני שטעתה, או את ג'יני שרק הביטה בשניהם בעצב.
בשיעור הראשון של אותו יום, התגוננות מפני כוחות האופל, הארי לא דיבר עם השלושה. למעשה, הוא אפילו לא הביט בהם.
כשהשיעור הכפול נגמר, עזב ראשון, מותיר מאחוריו את כל הפתקים שכתבה לו הרמיוני, אותם אפילו לא טרח לקרוא.
הוא הלך באיטיות לכיוון המדשאות, לביקור מהיר אצל האגריד. הוא התהלך בשלווה עד לרגע בו הביט על האגם הגדול, ומזווית עינו ראה את העץ המוכר כל כך. ילדה בת אחת עשרה ישבה שם, נשענת על העץ ובוכה, כשלידה זרוק עותק של מגזין כלשהו. הארי ניגש לשם. זה היה "הנביא היומי" ששכב שם מקומט, פתוח בכתבה על הרצח של מר וגברת רוז.
"את בסדר?" הוא שאל בשקט. היא הביטה בו, לא חודלת מלבכות. כריס.
"ז-זו הס- סיבה ש- שהסתכלתם ע- עלי בארוחת ב- בבוקר?" היא השתנקה. הוא הנהן.
"זו אשמתי..." היא מלמלה, מביטה באגם הגדול בכאב.
"לא זו לא," הוא אמר במהירות. אם הייתה הרגשה כלשהי שהוא באמת הבין, הייתה אותו כאב מעורב עם רגשות אשם. "אסור לך להאשים את עצמך."
"אין לך מושג מה זה שההורים שלך נפטרים באשמתך. יש לי את כל הזכויות שבעולם להאשים את עצמי!"
הארי נזכר במילותיה של הרמיוני.
"לי אין מושג, אה?" הוא שאל בשקט. "אז את באמת לא מזהה אותי."
היא הביטה בו. "אני אמורה?"
הוא הושיט את ידו אליה.
"הארי פוטר, נעים מאוד."
"אתה הארי פוטר?"
"אהא." היא הושיטה יד ולחצה את שלו.
"תאמיני לי, אף אחד לא מבין את התחושה הזו של אשמה יותר ממני,"
מלמל, מתיישב לידה. "אבל אסור לך להאשים את עצמך. את לא ידעת שזה יקרה! חוץ מזה, גם אם היית יודעת ואומרת להורים שלך, הם עדיין היו באים להיפרד ממך. הם הורים. זה מה שהם אמורים לעשות."
"זה לא הופך את זה לפחות כואב."
"אני יודע... אבל את חייבת להבין שהם תמיד יהיו איתך. את רק צריכה לזור אותם לטובה, ואת תראי שהכל יסתדר."
"ככה הרגשת בכל הפעמים?"
"איזה פעמים?"
"המוות. קודם בלק, ואחר כך דמבלדור... ככה הרגשת?"
הוא הביט בה.
"אפילו יותר גרוע. את צריכה להיות אסירת תודה שהספקת להכיר אותם באמת. אני, אני בקושי הכרתי את סיריוס, ומעולם לא הספקתי לומר לדמבלדור מה אני באמת חושב עליו, כי בכל פעם שדיברנו, התעצבנתי משום מה. כאילו הוא פה רק כדי שיהיה לי על מי להתעצבן." הוא אמר בחרטה.
"בלק, סיריוס, הוא... הוא היה חשוב לך מאוד, נכון?"
"אהא. איך את יודעת בכלל על הקשר שלי איתו?"
"זה התפרסם בנביא, בסוף שנה שעברה."
"באמת?"
"כן. ריטה סקיטר."
"הגיוני."
הארי הביט בפניה של כריס. הדמעות כמעט והתייבשו.
"ועכשיו, שדיברנו עליי ועל הקשרים שלי, אולי נדבר עלייך?"
"מה יש לומר?" היא שאלה.
"את באמת היורשת של גריפינדור?"
"אהא. אני חושבת שאני היחידה."
"אכפת לך אם אני אנפץ את המחשבה שלך?"
"מה הכוונה?"
"את לא לבד."
"אז מי-"
"אני." הוא אמר בקצרה.
"אתה?" היא חזרה.
"כן. ואני חייב לשאול, כי בסופו של יום זו גם החלטתך. את מוכנה להגשים את הגורל שלך, גם אם זה אומר לאבד אנשים בדרך, לסבול עינויים, ואולי גם למות?" הוא שאל, מקווה שתגיד לא. הוא חשב שהיא תהיה סתם משקל, אבל לאחר השיחה הזו, ידע שדמבלדור באמת צדק. אבל היא רק ילדה, והיא לא יכולה לעמוד במשימה כזו. היא הביטה בו בהפתעה.
"על חשבון בית ספר?"
"יכול להיות."
היא הביטה בו.
"וה... גורל הזה שלי, קשור במקרה לגורל שלך עם וולדמורט?"
הארי הביט בה בהפתעת מה. לא רק שאמרה את שמו של הקוסם המרושע, היא ידעה בדיוק על הגורל שלו. היא חייכה חיוך עצוב למראה פניו.
"אני יודעת מתי מפורסמים דברים נכונים בעיתונים. יש לי מין חוש כזה."
הוא חייך.
"כן, זה קשור."
"אז, מתי יוצאים?" זה היה אישור. היא מוכנה.