"מתי נוכל ללכת לשם?" שאל הארי את כריס באותו הערב. עד כמעט אותו רגע, כריס ואחותה ישבו במטבח עם עצמן, וכפי הנראה כריס הרגיעה את אחותה הנרעשת. החבורה עצמה, החליטה להשאיר אותם לבד, וחיכתה בחדרה הישן של כריס. ג'ק, כנראה, חיכה בחדרם שלו ושל סוז.
בבית עצמו, היו ארבעה חדרי שינה. אחד שהיה שייך להוריה של כריס, אחד לכריס, אחד לאחותה ועוד אחד, שהארי שיער שהוא לאורחים, אך היה מאובזר היטב.
"מחר. שאלתי את סוז והיא אמרה שזה התחיל לפני שבוע, אז הגענו בדיוק בזמן."
"אוה, מצוין," מלמל הארי בקול שקט ומהרהר. כריס הביטה בו בחשד, אבל את המחשבות שעברו בראשה באותם רגעים, ג'יני, שהביטה מבעד לחלון קטן שהביט לכיוון הנהר, העבירה בקול.
"איך זה שהכל מסתדר?"
הרמיוני ורון- שישבו על המיטה בעוד הארי התהלך בחדר וכריס על הרצפה, צמודה למטה ומשחקת בכדור קטן- הביטו בהארי בתהייה. היה ברור שכולם שאלו את עצמם את השאלה הזו זמן מה, ורק עכשיו העלו אותה על הפרק.
"למה הכוונה?" הוא שאל.
"העובדה שהגענו לפה בדיוק בזמן ליריד, מצאנו את הקמעות בדיוק במקומות הנכונים ובמקרה, ופשוט... מסתדר. כלומר, עברו אולי שבוע וחצי... וכבר טיפלנו בהורקרוקס אחד, מטפלים באחד אחר ונטפל בעוד אחד בקרוב. זה באמת קצת פשוט מידי." אמר רון.
הארי הביט בהם במבט מוזר ומסתורי מה, שאף אחד מהם לא הכיר, ובטח שלא הבין.
"אתם מבטיחים לא להתחרפן?" הוא שאל בשקט.
כריס הביטה בהארי בהפתעה. הם הנהנו.
"ובכן... הכל מסתדר בצורה כל כך מושלמת כי ככה זה אמור לקרות- או ככה לפחות וולדמורט רוצה."
"מה הקשר של וולדמורט לכל הסיפור?" שאלה הרמיוני, ובהבנה עד כמה השאלה טיפשית הוסיפה "מלבד העובדה שאותו אנחנו מחפשים."
"וולדמורט קשור לזה בהכל. אנחנו הולכים בעקבותיו. כל החלטה שקיבלתי, כל צעד שעשיתי, הכל בדרכו."
"למה הכוונה?" שאלה ג'יני בשקט. הארי הביט בה.
"הכוונה היא שבעצם, אני מקבל חזיונות של וולדמורט כבר חודשים רבים. ועל פי הם אני הולך. אנחנו פה כי וולדמורט הראה לי את המקום בזיכרונות שלו."
"מה?!" צעקו רון והרמיוני ביחד.
"הבטחתם לא להתחפן," הזכיר הארי. "אני יודע מה אני עושה! הכל חלק מהתוכנית, באמת! זו אמנם מלכודת של וולדמורט, אבל אני ודמבלדור תכננו הכל! זה לא יכשל! וולדמורט מוביל אותנו אחריו במטרה לתפוס אותנו, אבל אני זהיר, ומשנה את החזיונות שהוא שתל בי ככה שלא תהיה סכנה עבורכם. אם היינו הולכים רק לפי החזיונות שלי, כבר היו פצועים."
"זה לא מעודד במיוחד, הארי," מלמלה ג'יני. "לא אחרי שאמרת שאנחנו בעקבות וולדמורט ונופלים לאט לאט למלכודת שלו."
"אבל יש לנו נשק סודי," אמר הארי. "תסמכו עליי, בבקשה? אני ודמבלדור ישבנו על התוכנית הזו שעות שלמות וימים שלמים. בבקשה?"
"תסביר לנו את התוכנית," אמרה הרמיוני, עדיין קצת מזועזעת מהחדשות.
"אני לא יכול."
"למה?" שאל רון. "אתה רוצה שנסמוך עליך, אז דבר."
"התוכנית הזו מסתמכת על העובדה שאתם לא תדעו אותה! שתפעלו על פי רגשות ולא על פי התוכנית עצמה. זה כל הרעיון, וכבר אמרתי הרבה יותר מידי. בבקשה תסמכו עליי!"
החבורה החליפו מבטים, עד שהמבט של כולם נח על הארי.
"הארי," החלה הרמיוני.
"תקשיבו," הארי קטע אותה. "מפה, המסע הזה הולך להיות מסוכן, וכשאני אומר מסוכן, אני רציני. אני צריך אתכם פה, אבל איתי עם כל הלב והנשמה. אני צריך שמהנקודה הזו תהיו ממושמעים. אני צריך שתישבעו לי שתעשו כל מה שאני אגיד לכם. אם אתם לא מסוגלים, אני צריך לדעת את זה עכשיו. אני צריך לדעת שאתם יכולים לעקוב אחרי הפקודות שלי."
הם הביטו אחד בשני ושבו להביט בו.
"אף אחד לא עוזב, הארי. אתה יודע את זה," מלמלה ג'יני.
"אז תחשבו טוב לפני שאתם מחליטים להישאר. אתם תהיו מחוייבים לעשות כל מה שאני אגיד."
"בסדר," ענתה החבורה בשקט.
"אם אני אגיד לכם להסתתר, תסתתרו?"
"כן," הם ענו.
"אם אני אגיד לכם לברוח, תברחו?"
"כן."
"אם אני אגיד לכם לנטוש אותי ולהמשיך, תעזבו אותי ותמשיכו?"
"מה? ברור שלא!" ענתה כריס.
"אז אין לכם סיבה להמשיך," קבע הארי. כריס הביטה בו ארוכות.
"אם אני אגיד לכם לנטוש אותי ולהמשיך בדרך, תעזבו אותי ותמשיכו?" חזר הארי.
"כ-כן," מלמלה ג'יני.
"ואם אני אגיד לכם להרוג אותי ולנוס על נפשותיכם?"
"נעשה מה שתגיד לנו, הארי," סיכם רון, כשעל פניו הבעה המומה לרעה, "אבל שיהיה ברור שגם לנו יש גבולות. לא נהרוג אותך, הארי, ולא חשוב מה תעשה בשביל זה. זה משהו שאני אישית לא מתכוון להתפשר עליו, אבל אני גם לא אעזוב."
"מסכימה," ענו הבנות יחדיו. הארי הביט בהם. האם הם באמת עד כדי כך נאמנים?
"מספיק טוב," הוא מלמל. "עכשיו לכו לישון, ומחר על הבוקר נצא ליריד."
בבוקר למחרת, החמישה יצאו בשעה כה מוקדמת, כך שסוז וג'ק, שעוד ישנו חזק, לא שמעו אותם יוצאים.
הם עברו כביש סואן אחד והלכו בכמה שבילים מפותלים מלאים באנשים שקמו מוקדם לעבודה, כנראה.
במהרה הם הגיעו ליריד. הארי הוביל את החמישה בין הדוכנים, בצורה כזו שבעוד הוא חיפש את הדוכן המסויים שלה, הם יכלו להתרשם מהיריד. מידי פעם הוא עצר וניגש לאחד הדוכנים, שואל את המוכרים שאלה שהאחרים לא שמעו. המוכרים עצמם נראו מופתעים מעט מעצם השאלה והצביעו לאזור רחוק יותר בהמשך היריד.
עברו כעשרים דקות לפני שהארי עצר סופית לאחר שהתהלך באותן הדרכים, והודיע להם שהם הגיעו. הם נעמדו מול ביתן עשוי בד שהיה סגור לעיני הקהל הרחב, ויועד לאדם אחד בכל פעם.
"בואו," הוא מלמל והחבורה נכנסה לתוך הדוכן. אישה זקנה למראה, שעל פניה היו קמטים רבים שהראו את השנים שעברה, הביטה בהם באדישות.
"אחד בכל פעם," היא אמרה, כמצפה שארבעה מהם יצאו מהביתן. אף אחד לא זז.
"אני הארי פוטר," מלמל הארי בקול, "ואני חושב שחיכית לי."
עיני הזקנה נפתחו לרווחה ובהו בהארי לכמה שניות.
"אינני יודעת על מה אתה מדבר," אמרה במהירות.
"הוא לא היחיד שיכול להרוג אותך, אבל אני היחיד שיכול להרוג אותו. אני צריך את הספל הזה."
"א-אני-"
"תוציאי אותו!"
היא הביטה בהארי עוד כמה שניות, לפני שנעה למיטה קטנה שנחה בקצה הביתן. כרית ורדרדה ונפוחה למראה עיטרה את המיטה. הזקנה הרימה אותה, וחשפה לפניהם ספל יפה ומעוטר בקווי זהב דקיקים שיצרו צורות משונות עליו.
"אונסקו," קרא הארי, עם שרביט שנשלף במהירות כה רבה עד שהיה נראה כי פשוט הופיע בידו. הספל נשבר לרסיסים.
"חכם," אמר הארי. "איפה האמיתי?"
לרגע היה נראה כאילו הזקנה נבהלה, אבל עד מהרה התעשתה ושבה להביט בהארי במבט אדיש.
"אני לא יכולה לתת לך אותו."
"אין לך ברירה."
"הוא יהרוג אותי."
"כדי להרוג אותך הוא יצטרך להתגלות. כשהוא יעשה את זה, הוא לא יספיק להרוג אותך, כי אני אהרוג אותו קודם."
"אני מצטערת."
"אל תקשקשי לי בשכל. תביאי לי את זה כבר."
"לא."
"בסדר, אם כך, אציו ספל," אמר הארי. התוצאה הייתה מפתיעה. שלושה ספלים זהים הופיעו מולו, כשאחד יצא מארון הכוסות הקטן שנתן לביתן גובה, אחד מתחת לאותה מיטה ממנה הגיע הספל הראשון ואחד מתחת לשולחן שכוסה במפה אדומה ועליו נעמד אגרטל.
"סלפאונסקו," חזר הארי על הלחש וכל הספלים נשברו כאחד, מתפזרים בכל האזור.
הארי הביט באישה במבט חודר.
"מספיק עם המשחקים. איפה זה?"
"אני-"
"איפה?!"
הזקנה ניגשה לתיקה הירוק שהונח ליד המיטה והוציאה משם ספל שנראה בדיוק כמו השאר.
"אונסקו," קרא הארי, עוד כשהיה הספל בידיה. הפעם, כשהספל התנפץ לרסיסים, אור סגול ממוקד יצא, והתאדה בחדר.
"תודה לך," אמר הארי. "ואם הוא יהרוג אותך," הוסיף בעודו יוצא והחבורה בעקבותיו, "זו אשמת אבא שלך בלבד."
"מה זה היה?" שאל רון כשהתרחקו מהדוכן.
"זה," ענה הארי, "היה הריסת ההורקרוקס הכמעט אחרון."
"אני מתכוון, מי זו הייתה? דיברת אליה כאילו אתם כבר מכירים."
"אני מכיר אותה." מלמל הארי. "היא לא מכירה אותי."
"מי זו?" שאלה ג'יני.
"זו," אמר הארי ועצר, פונה אל השאר. "זו, הייתה מדלין רידל. הבת של טום רידל. זאת שהוא כן רצה."
המבטים שנתקעו בו היו כמעט מסוכנים. הרביעייה הביטה בו במבט דורש הסברים.
"בואו," הוא מלמל והצעיד אותם בחזרה לחדר בו התמקם בבית משפחת רוז.
"אז ככה," הוא המשיך כשהגיעו והתמקמו; ג'יני ורון התיישבו על המיטה של רון, הרמיוני וכריס על המיטה של הארי, והארי עצמו התהלך בחדר במעגלים.
"אמרת רידל?" שאלה ג'יני.
"כן. אמרתי רידל. זו הייתה אחותו החורגת של וולדמורט. וולדמורט, על פי החזיונות שלי, ביקר אותה לפני כמה שנים. הוא נתן לה את הספל ואמר לה להחביא אותו לא חשוב מה יקרה, ולא לתת לאף אחד. הוא איים עליה שאם היא תגלה למישהו או תפר את הפקודה הוא יהרוג אותה מיד, והרי היא מוגלגית, אז אין לה איך להתגונן."
"רגע," קטעה כריס את הסיפור. "למה היא מוגלגית, אם היא אחותו-"
"החורגת," תיקן הארי. "היא אחותו החורגת מטום רידל ואשתו שאותה הוא כן אהב, אחרי שהוא ברח מאמא של וולדמורט. הם משפחת מוגלגים, ומדלין צעירה יותר מוולדמורט אז זה ברור למה היא פחדה."
"והספלים?" שאלה הרמיוני, "מה זה היה?"
"ובכן, כמו שאמרתי, וולדמורט נתן לה לשמור על הספל."
"היו שם חמישה." מלמל רון.
הארי הביט בהם.
"שבעה, אני חושב. מספר קסום. וולדמורט יצר עותקים. הוא פחד שהיא לא תהיה מסוגלת לשמור את הסוד לעצמה, הוא תמכור את זה בשביל כסף, שהרי היא לא ידעה מה זה. סמכתי על העובדה שוולדמורט לא יפקיד את הנשמה שלו סתם כך אצל מוגלגית. ידעתי שהיא התכוננה לרגע הזה שבו אני אגיע, כי הוא הזהיר אותה, פשוט לא ידעתי איך. זה היה ניחוש. ניחוש מוצלח, אבל ניחוש. כמו שאמרתי, התוכנית הזו נגד וולדמורט מסתמכת על העובדה שמי שלא יודע אותה וקשור לעניין יפעל על פי הרגשות שלו. זה כולל את מה שנשאר מהרגשות של וולדמורט."
"אז יש באוהל עוד שניים!"
"אהא. אבל לגביהם לא צריך לדאוג. אם לא שמתם לב, עשיתי עוד קסם בזמן שהרסתי את שלושת הספלים- אם באמת יש עוד ספלים באוהל, הם ישמידו את עצמם בכל רגע, ייתכן אפילו שזה כבר קרה."
"אז מה עושים עכשיו?" שאל רון.
"מחפשים את וולדמורט."
"מה? למה?!" קראה ג'יני.
"כי בגלל זה אנחנו פה," ענה הארי, מביט בג'יני בטון משועשע מעט מעצם השאלה.
"יש לנו עוד הורקרוקס."
"אם נפעל נכון נוכל להרוס אותו דרך אוכלי המוות עצמם, מבלי שהם בכלל ידעו. אבל הכל צריך להיות מתוזמן."
"אז, עכשיו, בעצם..." החלה הרמיוני, "מ- מחפשים אותו?"
"כן," ענה הארי, "ואם יהיה לנו מזל, זה יהיה פשוט יותר מכל ההורקרוקסים."
"למה?"
"כי זה וולדמורט. זה אומר שאם אני אפיץ את העובדה שאני מחפש אותו, הוא כבר יופיע בפני."
"אני לא חושבת שזה כדאי. למעשה, אני חושבת שאנחנו צריכים לבוא אליו... אתם יודעים, גורם ההפתעה." אמרה ג'יני.
"הנחשית שלו בטח שמורה היטב, אם הוא חושב שאנחנו בעקבותיו. הוא בטח החביא אותה." אמרה כריס.
"היא בבית רידל," אמר הארי, נזכר בחזיון שקיבל שבוע קודם לכן. הם הביטו בו, אבל אף אחד לא שאל איך הוא יודע. אף אחד לא רצה לדעת.
"אז זה הוחלט," אמר הארי כתגובה לשקט שהשתרר, "הולכים לבית משפחת רידל."
הם עדיין הביטו בו.
"הוא ינסה לתפוס אותנו כשנהיה שם," אמר הארי. "או שהוא לא היה נותן לי לראות את זה."
"אז מה-?" החל רון.
"נתפצל," קטע אותו הארי. "אני אלך עם הרמיוני והרמיוני. ג'יני, את תלכי עם כריס, אחרינו."
"ומה זה ייתן לנו, בעצם?" שאלה הרמיוני.
"וולדמורט לא יודע שיש לנו את כריס וג'יני," מלמל הארי. "אז אם אנחנו נתפס, הוא לא יחשוב שיש אנשים שיכולים לחלץ אותנו."
"מצטער, הארי, אני חושב שזה רעיון גרוע לחלוטין." מלמל רון. "בלי להעליב, שתיהן ילדות קטנות! לנו יהיה אותך, ואתה שווה ערך בכוח לוולדמורט, ואנחנו לאוכלי המוות, אבל הן... אם הן יתפסו בעצמן, וזה יקרה, התוכנית תלך לעזאזל."
"הוא לא יתפוס אותן," אמר הארי. "לא תהיה לו סיבה לחזור לבית רידל אם אני כבר אצלו."
"ועדיין-"
"בלי עדיין, רון. בבקשה. זה מספיק קשה לתכנן כשהסכנה מעל כולכם, והדבר האחרון שאני צריך כרגע הוא שתבלבלו אותי בהקשר לפרטים."
רון לא ענה. אף אחד מהנוכחים לא ענה.
"מתי נצא אחריכם?" שאלה ג'יני.
"יום. אם לא חזרנו אחרי יום שלם, תבואו אתם. לא לאזקבאן, אלא לבית רידל. תחפשו בעצמכן את הנחשית למקרה שוולדמורט יתפוס אותנו לפני שנספיק אנחנו להרוג אותה. רק כשתהיו בטוחות במליון אחוזים שהיא לא שם, או שהיא מתה, תבואו לאזקבאן, תחת לחש הנגזה. תעשו את זה לאט ובזהירות, כדי לא להיתפס בעצמכן."
ג'יני וכריס הביטו בו המומות לכמה רגעים ואז מבטן הפך לאדיש.