"הארי!" קולה של הרמיוני העיר את הארי עוד יותר מוקדם מבדרך כלל. הוא הרים את ראשו והעיף מבט על רון שנחר בקולי קולות.
"מה קרה?" הוא שאל לאחר שקם והתיישב על המיטה.
"תראה!" היא קראה והושיטה לו את ה'נביא היומי'.
הארי לקח את העיתון וקרא.
הגנב הידוע לשמצה מנדגוס פלצ'ר נראה אתמול במשרד הקסמים, מנסה לפרוץ למחלקת המסתורין. הוא נתפס על ידי מר לוציוס מאלפוי והובל לכלא הקוסמים בעודו נאבק קשות. שני שומרים לא מזוהים פצועים ואחד הרוג.
"כל פושע מתועב שינסה לעצור אותנו ישלם על כך. אנחנו הולכים אחרי אדון האופל, ובקרוב גם אתם."
נמסר בתגובה מאחד עובדי המשרד לכתבנו.
"וולדמורט השתלט על משרד הקסמים, אה? טוב, לא מפתיע במיוחד."
"לא מפתיע?" היא חזרה, "הארי, משרד הקסמים באחריותו! מחלקת המסתורין! אנשים חפים מפשע בסכנה!"
"לא להרבה זמן," סגר הארי את השיחה, והחל להתארגן.
היום האחרון שעברו, הכניס את כל החבורה למתח, אם כי אף אחד מהם לא באמת הודה. התיקים נארזו במהירות ויחדיו, הם הוקטנו עד שנראו כמו שק קטן והרמיוני שמרה אותם בכיסה. הרעיון היה, שאם באמת יתפסו (והארי הניח שהדבר יקרה במהירות, אך הסתיר זאת מהשאר) אזי וולדמורט ייקח מהם את הציוד, אלא אם כן, לא יראה אותו.
עד מהרה גם רון התעורר, והשלושה יצאו לדרך, לאחר שנפרדו משתי הקטינות.
תודות למפתח המעבר של רון הם הגיעו בקלות, כשעליהם גלימת ההיעלמות של הארי.
"בואו," לחש הארי כשנכנסו לבית הנטוש, כחמש דקות אחר כך. דלת העץ הרקובה נסגרה אחריהם בחריקה, מותירה אותם בחושך כמעט מוחלט. האור הקלוש שהגיע מחלון שבור במסדרון הבית היה האור היחידי שהיה ברשותם. היה עליהם להימנע מהוצאת שרביטים.
הארי הוביל אותם בשקט, נמנע כמה שיותר ממבטיהם. הוא הרגיש את המבטים שלהם נעוצים בעורפו, וזה שיגע אותו, מה שלא עזר בהתחשב בעובדה שהחלום המטריד האחרון שלו היה קרוב מאוד למימוש. והוא ידע. הוא ידע שלא תהיה להם ברירה אלא להיתפס. הוא ידע היכן הנחשית, אבל הוא גם ידע איפה אוכלי המוות שאורבים להם. הוא ידע איך זה יגמר, ולא הייתה שום ברירה, אלא להוביל אותם צעד צעד לתוך מלכודת.
הוא פנה באמצע המסדרון למסדרון אחר שהוביל לחדר אחד ויחיד בקצהו, כשאליו צמוד עוד מסדרון.
ידו אחזה בידית הדלת, מסובבת אותה מעט, ואז הוא עצר, והסתובב אל שני חבריו הטובים, מוריד מעליהם את הגלימה.
"בחיזיון היו פה שני אוכלי מוות. אנ'לא יודע כמה יש באמת."
"אנחנו שלושה. נוכל להסתדר," מלמל רון בשקט.
"אני גם חושב שיש יותר מנחשית אחת. שאלתי את דמבלדור. הוא אומר שכשוולדמורט היה צעיר הוא ידע ליצור העתקים מושלמים, וראינו את זה כבר עם הספלים."
"אז מה...?"
"נתפצל," ענה הארי. "אני אכנס לפה, ואתם תלכו לבדוק בשאר הבית. אם אתם לא מוצאים כלום, תחפשו שוב. אם מצאתם משהו, תהרגו אותה בלחש שהראיתי לכם, ואל תיפרדו. תחפשו טוב. אני בטוח שיש יותר מנחשית אחת, ואולי יותר מכמה."
הלחש, שאותו הארי למד מדמבלדור, היה יעיל במיוחד, כיוון שהוא היה קללת מוות אפלה שלא הושפעה מרצון המשתמש בה לגבי סבל הקורבן. הארי ידע שזה יהיה חשוב, בעיקר מפני שלא יכל להטיל קללה שאין עליה מחילה על אוכלי המוות. הוא שנא אותם, אבל רק מתוך רצון לנקום. הוא לא רצה באמת ובתמים שהם יסבלו כבני אדם, אלא בגלל דרך החיים בה בחרו, וללא הלחש הוא היה חסר אונים כנגדם, כפי שהבין בשנתו החמישית, בלילה בו איבד את סנדקו.
רון והרמיוני בלעו רוק, אך הנהנו. הוא נתן להם את גלימת ההיעלמות.
רק כשהארי ראה אותם פונים למסדרון ונעלמים מן העין, הוא סובב את הידית לחלוטין ונכנס לחדר. את הקללה הראשונה שהתעופפה לעברו הוא צפה, ולכן הצליח להתחמק. המטרה הייתה הנחשית, ולכן, למרות ששרביטו כבר היה שלוף, הוא רק התחמק מקללות, ולא השיב. הוא אפילו לא ספר כמה אוכלי מוות היו שם, שכן ראשו היה מרוכז אך ורק בנשית שהייתה בקצה החדר. הוא התקרב אליה, והוא הביט בה, בתוך העיניים הבוהקות, והוא ידע מיד שזו לא היא. בהנפת שרביט מהירה היא נעלמה, והוא הסתובב במהירות לאוכלי המוות שהביטו בו בחיוך.
"שלום, פוטר," אמר הקרוב אליו ביותר. הארי זיהה את הקול. מקנייר. הוא שתק. אוכלי המוות החליפו לרגע מבטים, והארי ניצל זאת.
"שתק!" קרא הארי בקול לכיוונו של מקנייר, בפתאומיות. אוכל המוות לא הספיק להתגונן כלל, ורגע אחד אחרי כן הוא היה קפוא במקומו, ללא יכולת תזוזה.
"אקספליארמוס!" המשיך הארי לאוכלי המוות ההמומים. אחד אחד הם נעשו פגיעים, והארי שיתק אותם. חמישה אוכלי מוות היו משותקים כשהארי יצא מהחדר. הוא רץ לכיוון המסדרון אליו הלכו רון והרמיוני.
"הו, שלום, הארי. חיכיתי לך," קול נשמע מאחוריו. הארי הסתובב במהירות, על מנת להביט בעיני אוכלת המוות שעמדה מולו.
"לסטריינג'," אמר הארי, קפוא למראה רוצחת סיריוס בלק, סנדקו האהוב.
"מה שלומך, ילד? נהנה מהלימודים?" היא צחקה בקול קר.
הארי לא ענה. זו הייתה הזדמנות מושלמת לנקום. שרביטו הוכן בהיכון.
מילות הקללה עמדו על לשונו, אבל הוא לא הצליח להגות אותן. הזיכרונות על סנדקו הציפו אותו והוא קפא, נזכר ברגע בו סיריוס נפל אל מאחורי הוילון במחלקת הקסמים.
ולפני שהוא בכלל שם לב מה קורה, הוא היה כבול בכל גופו בחבלים עבים וקסומים שלא נתנו לו לזוז. בלקטריס לסטריינג' צחקה בקול ובהנפת שרביט, שרביטו של הארי, שנפל מידו בעת כבילתו, היה בידיה של לסטריינג', והוא עצמו נפל, נותן לה את האפשרות לגרור אותו על האדמה, מושפל. היא התהלכה באושר אל תמונה עצומה בגודלה שנתלתה בכניסת הבית. בתמונה היה רק סמל. סמל הנחש של סלית'רין.
"זו אני," היא אמרה לתמונה ושלחה מבט בהארי, שהביט בה בשנאה. "והארי פוטר."
התמונה הפכה לדלת, ופתאום הכל השתנה. הם היו במבנה ישן, שנראה היה עשוי מלבנים גדולות ומחוספסות. הרצפה הייתה קרה וקשה, והארי ידע שהיא עשויה מאבן. הוא גם ידע איפה הוא נמצא. טיפות זיעה נטפו על פניו. בלקטריס הובילה אותו במסדרונות חשוכים שהוארו רק מעט, על ידי לפידים.
הדבר היחידי שהעסיק אותו באותם רגעים היה הרמיוני ורון. האם הם כבר נתפסו? או שאולי הצליחו לברוח? ואולי הצליחו להרוג את הנחשית? השאלות שנשאלו בראשו העסיקו אותו בפחד ודאגות.
לבסוף הוא נזרק בכוח לתוף חדר ריק עשוי לבנים, ואטום לחלוטין מלבד דלת סורגים גדולה לאורך קיר שלם. הדלת נטרקה אחריו ולפתע החבלים שקשרו אותו לחלוטין נפלו על הרצפה. הוא היה משוחרר, אבל בלי שום אמצעי שיוכל לעזור לו.
הוא החל לספור. ספר את השניות והדקות שעברו מאז הגיע לאותו חדר.
עברו כשלושים דקות לפני שהדלת נפתחה שוב, הפעם היה זה אוכל מוות אחר שהארי לא זיהה. את הנערים שאיתו, לעומת זאת, הוא זיהה היטב. הם נאבקו בעוצמה באוכל המוות עד שראו את הארי. הם קפאו.
כמה רגעים אחר כך, הם כבר היו בתא, יחד איתו.
"איך הלך?" הארי שאל בשקט.
"הצלחנו להרוג שלוש נחשיות." ענתה הרמיוני, בקול חלש גם היא.
"איך הצלחתם?" שאל הארי בהפתעה. "למה לקח להם כל כך הרבה זמן לתפוס אתכם? הם היו מוכנים לזה..."
"גלימת ההיעלמות," ענה רון. "בכל פעם שהם התקרבו שתקנו וחיכינו שהם ילכו לחפש במקום אחר."
"עד שלוציוס מאלפוי הגיע וזימן את הגלימה. ככה הם תפסו אותנו," הוסיפה הרמיוני בקול עצבני מעט.
"אז הגלימה אצלו עכשיו?" שאל הארי.
רון הנהן.
"אז נצטרך לקוות שג'יני וכריס יהיו מספיק חכמות כדי להיזהר," הוסיפה הרמיוני בשקט.
"הן יהיו," מלמל הארי. "אני סומך על זה."
"ומה אם-?"
"לא, בלי 'מה אם?'. אין אפשרות אחרת. הן יצליחו."
"אבל-"
"רון!" קראה הרמיוני, והארי הבחין בדמעות בעיניה. "מספיק. הן יצליחו."
השלישייה החליפה מבטים קצרים, והשתתקה. קולות שיחה נשמעו מחוץ לחדר, אבל לא נראה אף אדם מבעד לסורגים.
הארי אפילו לא שם לב מתי נרדם, אך התעורר בבת אחת למשמע זעקות של קולות מוכרים.
רגע אחד אחרי זה הדלת נפתחה שוב וג'יני וכריס היו בפנים, יחד איתם.
"אתן בסדר?" שאל הארי במהירות.
"כן," ענתה כריס, "אבל הספקנו להרוג רק נחשית אחת, ויש לי הרגשה שזה לא טוב."
"זה לא..." מלמל הארי. "רון," הוא פנה על הנער שרק פתח את עיניו, אך בראותו את השתיים התאושש מיד וקם למצב ישיבה. גם הרמיוני ששכבה עד אותו רגע התיישבה באיטיות, מפהקת.
"אה?" ענה רון בשאלה.
"יצא אור סגול מאחת הנחשיות שלכם?"
"לא," הייתה זו הרמיוני שענתה. "למה?"
"שיט!" קרא הארי בשקט, יותר לעצמו מלשאר, אחר הביט בבג'יני. "ומשלכן?"
"ל-לא," ענתה ג'יני בחוסר הבנה.
הארי שתק. אם הנחשית לא מתה, אזי וולדמורט עדיין בלתי פגיע.
השתיקה נותרה לזמן רב, בעוד שהארי ניסה לחשוב על תוכנית, כריס על מטרתה, ג'יני על סודה, ורון והרמיוני פשוט אחד על השני.